<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער י'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ובאותם שלשה דברים שאמרנו דגובין מלוה על פה, נידוהו או הודה או מת תוך זמן, לכו"ע בנידוהו או בהודה גובים אפילו מקטנים, אבל בתוך הזמן י"א דמיתמי לא גבי עד שיגדלו. וי"א דגובין אפילו מקטנים בתוך זמן, והרשב"א [סבר] כזה. וגביית נכסי יתומים כשנזקקים, כתוב פי"ב דמלוה ר"ם.
<h2>דף מג.</h2>
ושלשה מיני אחריות הם, אחריות דמעלמא כשמוכר קרקע שאינה שלו, ואחריות דמחמתיה והוא כשבעל חובו בא לטרוף מה שזה מכר, ואחריות דנפשיה שכתבתי לעיל דלא קבל, זולתי אם פירש אפילו מחמתיה כשקנה. ואחריות דעלמא כשמכר. ובמתנה אם לא פירש, אין בו כי אם אחריות דנפשיה, ובמפרש אפילו דעלמא. וכל שמפרש איזה אחריות אין לך בו אלא תנאו, ה"ר אהרן [הלוי] פרק חזקת הבתים.
<h2>דף מג:</h2>
בכל מכר אפילו מטלטלין ואפילו לא פירש, אחריות על המוכר, זולתי אחריות אם יבוא גוי ויטרוף דהוי אונס, ר"ם פי"ט דקנין. ואיתיה פרק חזקת הבתים גבי מכר לו פרה וכו', ומדאקשינן מאי שנא רישא, משמע דרישא דאיירי בקרקע וסיפא דאיירי במטלטלין דין שוה להם, ה"ר אהרן הלוי ז"ל.
<h2>דף קלט.</h2>
האשה שלותה בשטר ונישאת והכניסה לו קרקע, גובה מבעלה השטר, דלא עדיף בעל מלקוחות, פרק יש נוחלין כזה. ר"ם פכ"ו. ואם לותה על פה הכניסה קרקע אינו גובה עד שתתגרש או תתאלמן, ולא מכתובתה עד הגיע זמן החוב שהוא זמן האמור.
<h2>דף קסז:</h2>
הלוה נותן שכר שטר חוב, דאית ליה הנאה. והלוקח שכר מקרקע שקנה, פרק גט פשוט. והחתן נותן שכר המתנה. שטרי בירורים, שהם שטרי טענותיהם, אין כותבים אלא מדעת שניהם, והטעם דקודם שנכתבו יכולים לחזור ולטעון ואינו נותן אמתלא למה אמר. וכן [כתב] הרשב"א פ"ק דמציעא לכך כותבין שאין יכולים לחזור, פרק גט פשוט ור"ם פכ"ד דמלוה. ותחילת הספר כתבתי שטר זה בורר וזה בורר בדיינין. כל שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום אין כותבין עד שיביא ראיה שזה שמו. ואין העדים חותמין עד שיכירו שזה פלוני בן פלוני, שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא, ר"ם פכ"ד.
<h2>דף קסט.</h2>
וכשהוא טורף קורעים השטר וכותבים טרפא, ומשביעין אותו שלא נפרע כלום, כדתנן אין נפרעין וכו' אלא בשבועה. ואחר כך נותנין לו אדרכתא. ואחר כך נותנין שומא כשהכריזו שלשים יום ולא מצאו מי שיוסיף. וסדר גביית החוב פרק גט פשוט [קס"ט ע"א]. ורי"ף סידרו, ופ"ק דמציעא [ט"ז ע"א].
<h2>דף קסט:</h2>
ראובן שבא לטרוף מלקוחות בשביל כי שמעון מכר לו שדה שאינה שלו, ואחר קנייתו לקחו אלו קרקע משמעון, והלקוחות טוענין שילך לדון קודם עם שמעון, וראובן אינו רוצה אלא לטרוף במה שמוציא עתה, הדין עמו ויטרוף מלקוחות. ודוקיא דדינא פרק גט פשוט ורמב"ן דייקה. ואין נותנין זמן ללקוחות עד דהדרי אחר המוכר, ובלבד להוציא הדין לאמיתו נותנים להם זמן ב"ד שהוא שלשים יום, ולא לבוא בעקיפין. שכל זמן ב"ד מדת רחמים הוא שנהגו.
<h2>דף קעג:</h2>
אין בערבות משום אסמכתא אם קנו מידו, ובשעת מתן מעות אפילו לא קנו מידו, הראב"ד. ר"ם פכ"ה.
<h2>דף קעד.</h2>
כשם שאין מורידין לנכסי ערב עד לכת ללוה, כך אין מורידין לנכסי לוה עד הודיעו, דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, [וכן איתא] פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] ור"ם פכ"ב דמלוה. ואם אינו בעיר מודיעין אותו [ואם] אי אפשר להודיעו במהרה, אומרים לו שישבע ויטול. ותקנה זו, שלא יהא כל אחד נוטל מעות חבירו והולך לו למדינת הים. ורי"ף [כתב] דנפרעין שלא בפניו כרב נחמן פרק הכותב [פ"ח ע"א]. ור"ח [כתב] דדוקא כתובת אשה כר' יצחק נפחא. ושלש ראיות יש לו להביא קודם שיפרע שלא בפניו, לקיים שטרו שבידו, ושישבע שלא נפרע, ושיביא ראיה שהנכסים אלו של לוה.
מי שבא בשטר ותובע לבני הלוה משום מצוה לפרוע חובת אביהם, הסכמת כל המפרשים [דחייבים לפרוע]. ודוקא במטלטלין דשבק אבוהון, הא מנכסי עצמן אפילו מצוה ליכא. ואי שבק כופין ומכין אותו עד שיפרע חוב אביהם, ר"ח פרק הכותב בכתובות. ולדעתו בשל עצמם אפילו מצוה ליכא. והרשב"א [כתב] דמנכסי דיתמי מצוה בלא כפייה ובדידיה מצוה בכפייה. וכן מצא בתשובה לרב ר' משה בר' יוסף, בספר המאור פרק כל הנשבעין וכמעשה דקטינא דאביי פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב]. ור"ם פי"א דמלוה [כתב] דאפילו הניח מטלטלין. ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו. ושם כתב, תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי, וכן דנין. ועכשיו שמשעבדין מטלטלין אגב מקרקעי אין צורך לתקנה.
<h2>דף קעד:</h2>
מלוה בשטר גובה בין מן היורשים דוקא בשהודה בשעת מיתה [או נידוהו] או מת תוך זמן הפרעון, כמו שכתבתי לעיל. ודין זה פרק גט פשוט [קע"ד ע"ב]. והרשב"א וכל הפוסקים [כתבו] כן. ודוקא יורשים גדולים, אבל יתומים קטנים אין נפרעין מהן, אפילו היה בשטר כל תנאי שבעולם, שמא יש להם ראיה. ר"ם פי"ב דמלוה ורב האיי בתשובה. בעיטור אות בי"ת בקורת, כדאמר רב יהודה [ב"ק ל"ט ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהם, ולכתובת אשה משום מזוני.
ובאותם שלשה דברים שאמרנו דגובין מלוה על פה, נידוהו או הודה או מת תוך זמן, לכו"ע בנידוהו או בהודה גובים אפילו מקטנים, אבל בתוך הזמן י"א דמיתמי לא גבי עד שיגדלו. וי"א דגובין אפילו מקטנים בתוך זמן, והרשב"א [סבר] כזה. וגביית נכסי יתומים כשנזקקים, כתוב פי"ב דמלוה ר"ם.
